אהבה כגורם לשנוי התנהגות/ ד”ר בוסקאליה

ד”ר ליאו בוסקאליה, האיש שמוביל – בחום, בהומור ובתבונה אנושית נדירה – שיעורים אהבה בכל רחבי ארצות הברית, חוזר בספרו לחיות ולאהוב. הנושא הוא אהבת האדם, היכולת לקחת אחריות על החיים ולקלוט את השמחה והעצב שבהם מבלי לאבד את הרצון והכוח לעשות, ומעל לכול – החמימות והיופי שבקשר האמיתי בן אדם לרעהו. “צריך להתחבק”, אומר בוסקאליה, בשיא הפשטות, “מפני שהחיבוק נותן כוח”. באותה פשטות, שיצוקות בה חוכמה עמוקה והבנה נדירה של טבע האדם, הוא מדבר על חינוך של אנשים צעירים, על זוגיות, על הורות ועל יחסים במשפחות מורכבות.

כל מי שמחפש גישה חדשה, פתוחה וחדורת תקווה אל החיים, איננו יכול לוותר על הפגישה המרתקת עם ד”ר ליאו בוסקאליה.

הנה כמה פנינים מתוך ספרו, לחיות, לאהוב וללמוד, שמבטאים בדיוק את רוח הסמארט ואת מה שקורה כאן יום יום.
“במערכת החינוך בעולם המערבי, נעשית עבודה לא רעה כשמדובר בהקניית הקריאה והכתיבה, יסודות החשבון וכמה עובדות בסיסיות בנושאים שונים. אנחנו די טובים בשטחים האלה, אולם אנחנו נכשלים לחלוטין בהדרכת היחיד לחיים כבן אדם. מה אנחנו עושים בעצם? מדוע אנו תוקעים עובדות לתוך מוחותיהם של הילדים שלנו, ושוכחים שהם בני אדם?

אינני מאמין, שאדם כלשהו אי פעם לימד אדם אחר. הדבר היחיד שאני יודע, הוא כי כל מי שרוצה ללמוד, ילמד. תפקידו של המורה הוא לפרוש את הדברים, להראות עד כמה הם נהדרים ומסעירים ולהזמין את התלמיד לטעום….

המילה educator נגזרת מהמילה הלטינית educare, שפירושה להוביל, להדריך. וזאת בעצם המשמעות הנכונה – להדריך, להתלהב, להבין בעצמך ולפרוש בפני אחרים את הדברים שיעוררו בהם את החשק להעמיק עוד.
ואולי עוד משהו קטן – שימו לב לאותיות care שמופיעות במילה educare . כמה חמלה ואכפתיות יש במערכות החינוך ובמערכות גדולות בכלל? האם זה לא התנאי הבסיסי לכל תהליך חינוכי?

הרי מהות החינוך אינה פיטום בעובדות, אלא עזרה בגילוי המיוחדות של כל ילד, הדרכה כיצד לפתח אותה ולבסוף הדרכה כיצד ליהנות ממנה ולתת אותה לאחרים. ומה מערכת החינוך שלנו עושה? מנסה להפוך את כולם לדומים זה לזה. המסר שמעביר המורה הוא: “אינני מעוניין במיוחדות שלכם. אינני מעוניין לתת לכם את המיוחדות שבי. ככל שאתם יכולים לחקות את דברי כמו תוכים, כך גדלה הצלחתי כמורה.”

הריגוש הוא הדבר שחסר בבתי הספר. הם בדרך כלל מקומות עגמומיים ואטומים, החונקים ילדים והורסים יצירתיות ושמחה. עליהם להיות המקומות העליזים ביותר בעולם, שהרי למידה היא השמחה הגדולה ביותר! ללמוד זה משהו נפלא, כי בכל פעם שלומדים משהו חדש, נהפכים למישהו חדש.
אנחנו מכשירים מורים. אנחנו מכשירים עוד ועוד מורים ושולחים אותם לדרכם כבני אדם נהדרים. אחר כך אנחנו מכניסים אותם לכיתה וכשהם יוצאים משם, מה הם אומרים? ” אני מוצאת את עצמי אומרת אותם דברים איומים שבגללם שנאתי מורים אחרים, כגון: אנחנו מחכים לך, שרה או דני, הצלצול הוא בשבילי, לא בשבילכם…” ואני שומעת את שרה לוחשת: “חכי חכי מכשפה”.

אנחנו נכשלים בהוראת החינוך מפני שאיננו עוזרים למורים להיחלץ מתפקיד המורים, להיהפך לבני אדם ולהכיר בעובדה שהם מדריכים. ככל שהם יכירו בכך, כן תגדל ההצלחה שלהם בכיתה, כי ילדים מסוגלים לזהות מדריך ולהזדהות איתו. ילדים אינם יכולים להזדהות עם מורה.
אנו מניחים שהמציאות היא התיבה שהכניסו אותנו לתוכה, ולא כך הוא. אני אומר לכם. פיתחו פעם את הדלת, הביטו החוצה וראו כמה דברים יש שם. החלום של היום יהיה למציאות של מחר, אם רק נחזור וניזכר – כיצד חולמים….

ראשית, אני מאמין שאדם אוהב הוא קודם כל אדם האוהב את עצמו. עכשיו יזדקפו כמה מכם ויגידו: אהה! למה הוא מתכוון? אינני מדבר על אישיות מנופחת. אינני מדבר על עמידה לפני הראי ודקלום: ‘הו מראה שעל הקיר, מי היפה בכל העיר’ ? לא זאת הכוונה. אני מדבר על אדם האוהב את עצמו כי הוא יודע שהוא יכול לתת רק את מה שיש לו. לכן מוטב שישתדל שיהיה לו מה לתת. עליכם להשתדל להיות האדם הכי משכיל, הכי מבריק, הכי מרגש, הכי רבגוני ויצירתי בעולם, מפני שרק אז תוכלו לתת משלכם.

לכן המחויבות שלי כלפי, עצמי היא להיות שופע. מלא ידע, מלא אהבה, מלא הבנה. עלי להיות עשיר בניסיון, עשיר בכל, כדי שיהיה לי סולם לתת לכם. אתם תוכלו לטפס על הסולם ולהמשיך לבנות מכאן.

כאשר אנחנו מכירים שוב בחשיבות של עצמנו, חוזרים לאהוב ולכבד את עצמנו ומבינים שכל הדברים באים מאיתנו, אז אנחנו יכולים להעניק לאחרים. זאת נקודה חשובה מאוד: גם אם אינכם מחבבים את עצמכם, תוכלו תמיד ללמוד לחבב את עצמכם מחדש. אתם יכולים ליצור “אני” חדש.
סנט –אקזופרי, הפילוסוף הצרפתי, מחבר “הנסיך הקטן”, אמר: “אולי אהבה, או בעצם, חינוך הנעשה באהבה, הוא התהליך שבו אני מוביל אותך בחזרה אל עצמך”. שימו לב – אל עצמך. לא אל האדם שאני רוצה שתהיה, אלא אל כל מי שהוא אתה עצמך.

אז מה הקשר בין ידע לאהבה?

בידע, כמו באהבה, מתקיים הפאראדוכס הנפלא: ככל שאני חולק יותר את מה שיש לי, כך הידע והאהבה גדלים, מתרחבים, מוכפלים וכך לכם ולי יש הרבה יותר….

למה אנחנו כל כך מתקשים לומר: אני זקוק לך? לפי תפיסתנו, להיות בוגר פירושו להיות בלתי תלוי. לעולם לא להזדקק לאדם אחר. ובדיוק מסיבה זו- כולנו מתים מבדידות. כמה זה נפלא כשזקוקים לך! כמה זה נפלא לתת מעצמך למי שזקוק לאהבה, לחמלה, לידע ולנסיון שלך. כמה זה נהדר לקבל ממי שאתה בוחר ללמוד ממנו…

מי שצוחק מסתכן. הוא עלול להיראות כטיפש.” אז מה? הטיפשים נהנים הנאות מרובות.

“מי שבוכה מסתכן. הוא עלול להיראות כרגשן.” כמובן, אני רגשן. זה מוצא חן בעיני! הדמעות עוזרות.

“מי שמושיט ידו אל האחר מסתכן במעורבות.” מה פירוש מסתכן? אני רוצה להיות מעורב!

“מי שחושף את רגשותיו מסתכן בגילוי עצמו כפי שהוא.” מלבד זה, מה יש לי לגלות?

“מי שמציג את דעותיו וחלומותיו לעיני קהל מסתכן בכך שיראו בו אדם תמים.” אה, כבר הצמידו לי תארים רעים יותר
.
“מי שחי מסתכן במוות.” לזה אני מוכן. אל תעזו להזיל דמעה אחת, אם יוודע לכם שבוסקאליה התפוצץ באוויר או צנח ומת. הוא עשה זאת בהתלהבות.

“מי שמקווה מסתכן בייאוש, מי שמנסה מסתכן בכישלון.” הרי מוכרחים להסתכן, מפני שהסכנה הגדולה ביותר בחיים היא הסכנה להגיע לאי-סיכון כלשהו. מי שאינו מסכן דבר אינו עושה דבר, אין לו כלום. הוא לא-כלום והוא אינו מגיע לדבר כלשהו. הוא אולי נמנע מסבל ומצער, אולם הוא פשוט אינו יכול ללמוד ולהרגיש, להשתנות ולגדול, לאהוב ולחיות. בהיותו כבול לוודאות שלו, הוא עבד. הוא ויתר על חירותו. בן-חורין הוא רק מי שמוכן לסכן. נסו ותראו מה יקרה!